<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ג</h1>
<h2>דף מט:</h2>
אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אמר שמואל (ב"ק קי"ט א') שהלכה כמותו בדינין לגבי רב (בכורות מ"ט ב') שאף על פי שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול הוא בידו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ה ה"ח). בני אדם שחזקתן גזלנים וחזקת כל ממונם מן הגזל מפני שמלאכתם גזלנות כגון המוכסין והליסטין אסור ליהנות מהן שחזקת מאכל זה שהוא גזול ואין פורטים סלעים בפרוטות שלהם מן התיבה שלהם שהכל בחזקת גזלה (ע"פ ה"ט שם ע"ש). נטלו מוכסים כסותו והחזירו לו כסות אחר נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתו שנתייאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה ואם היה חסיד ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים הראשונים (רמב"ם שם ה"י). בד"א שהמוכס כליסטין בזמן שהמוכס גוי העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח [כל] מה שירצה ומניח מה שירצה (עי' רמב"ם שם הי"א ונו"כ) וכאותה ששנינו בנדרים (כ"ז ב') שנודרין להרגין ולמוכסין במוכס העומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה (כ"ח א'). ושם מפרש שאומרין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומחשב בלבו היום שבעניין זה אין נאסרין אלא אותו היום, ואע"ג דקיי"ל בפרק ב' דקידושין (מ"ט ב') דדברים שבלב אינן דברים כאן התירו מפני האונס כך מפרש שם בנדרים, והוא הדין שיכול לחשב אותה שעה או אותו רגע והלכך אותן יהודים שמשביעים אותם השרים שלא לצאת מארצם יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום, ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול לחשב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש שטוב יותר (ב"ק קי"ג א' תד"ה נודרין) זה לשון מורי רבינו יהודה בשם ר"י. אבל מכס שפסקו המלך בדבר הקצוב ונודע שאינו מוסיף כלום לעצמו על קצבת המלך אין זה המוכס גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא אף המבריח עצמו מן המכס הזה עובר מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה המלך גוי בין שהיה המלך ישראל (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם ע"ש). ועיקרי הלכות שביארנו בעניין הגזילה הם בפרק הגוזל בתרא (שם). וכן הוא אומר שם כי מלך שהשים מס על בני העיר על כל איש ואשה דבר קצוב משנה לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו אל בית המלך או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכן כל כיוצא בדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה אותו למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ושלא יקח לעצמו כלום (ע"פ רמב"ם שם הי"ב). אבל רש"י (שם קי"ג ב' ד"ה דמשתכח) פירש כגון שהיו ארבעה שותפין בגורן והביאו השלשה חלקם לביתם והרביעי נמצא בגורן פורע מנת המלך בשביל כולם. וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה הוא דין כל המלכים שלוקחין כל ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודו ונעשה חצר זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה, אבל המלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינו שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו (שם הי"ג) כללו של דבר כל דין שיחקוק המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל ואם לוקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל (ע"פ הי"ד שם) וכן ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו יעקב כן. לפיכך אמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד ב') גבאי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו את השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כן (המשך לשון הרמב"ם שם). מלך שהיה דין שלו שכל מי שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה (שלו) לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן מס (מה) שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזלן אלא אוכל הפירות ונותן המס עד שיחז(י)רו הבעלים שדין המלך דין הוא כאשר ביארנו (שם הט"ו). אמר רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ג ב') מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה מהם דרך או חומה מותר ליהנות בו וכן כל כיוצא בזה שדין המלך המושל בארץ ההוא דין (רמב"ם שם הי"ז וע"ש הי"ח).
<h2>דף נט.</h2>
שנינו במסכת פיאה (פ"ד מ"ג) בעניין פיאה שנפל לו עליה [או] פירס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה. מכאן מדקדק רבינו יעקב שמה שאומר בפרק האומר בקידושין (נ"ט א' ותו') עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע שאין מדבר בחררה של הפקר אלא בעושה בשכר אצל בעל הבית שיכול להשתכר במקום אחר.
